דמנציה זה עניין יחסי

נכון, עם הגיל אני מרגיש קצת יותר מנוסה, הדברים קורים יותר בקלות ולפעמים כמעט מעצמם. אבל לאחרונה התחלתי להשתמש ביומן דיגיטלי. סופסוף, אשתי אומרת, היא כנראה לא אוהבת להיות היומן המדבר.
היום היה זוג מבוגר במרפאה , ביומרתי בעבר שלחתי אותו לאבחון לפרקינסון , החברה בהדסה חשבו שצדקתי אבל אני לא בטוח שהוא סלח לי.
נו ?!
אז אשתו הביאה אותו היום בשל סיבה ברורה - הוא לא זוכר כלום, אפילו את הבר מצווה של הנכד שיש השבוע.
אז שאלתי - הוא מארגן משהוא לאירוע? הוא הכין את הנכד? הוא אחראי לסידור הישיבה?
והיא כמו שאומרים - פחחח (אין מצב)
אין סיכוי היום כמו לפני עשור שנים שהוא יקבל אחריות וסמכות שכזו. בקיצור הם הבינו את הרמז אבל אני נותרתי עם החרדה - מה אם היא תלך לפניו , חס וחלילה ? ביצה הוא לא יודע לעשות!
ואז מה - יקראו לו קשיש דמנטי סיעודי ?
אז אני אומר, פחחחחח

[Posted with iBlogger from my iPhone]

זוגיות - הנשק הסודי למלחמה בסרטן

המלחמה בסרטן היא אולי סוף הדרך אך זו חתיכת דרך קשה. הבשורה היא בד"כ הקשה ביותר, לאחריה ההשתייכות פתאום למועדון שאף אחד לא רוצה להיות רשום בו (מה לי ולהם). זוגיות טובה היא המשען האמתי אשר משנה מקצה לקצה את ההתמודדות עם הסרטן. ואני לא מדבר רק על תמיכה נפשית וללכת עם סנדוויץ' לבית הספר. כל יום יוצאות תרופות חדשות לסרטן והטיפול הולך ומשתפר, נקי בהרבה מתופעות לוואי וכלול בסל הבריאות. סרטנים רבים כבר כמעט ובאו על פתרונם ורבים מהם בדרך וכולנו מקווים לראות בשנים הבאות שינוי משמעותי בדרך הבטוחה להארכת חיים לגיאי ה90 ואולי אף יותר מכך. בדיוק בשל איכות החיים הגבוה היום בארץ והצפייה הזו לחיים ארוכים המשבר עם גילוי הסרטן הוא קשה כל-כך ובלתי נתפס בכל גיל.

ג. הגיעה אלי כמטופלת ישנה חדשה עם מחלת הסרטן של בעלה - זוג יחסית צעיר (כל מי שבן 10 שנים מעלי נחשב עדיין צעיר - מה לעשות כולנו סובייקטיביים). נעה מפשלה של הרופאים לחוסר התקווה שהם משדרים, בוכה נתמכת ומתפרקת. אבל כל זה בעלה לא רואה אלא את התמיכה, את שליחת הבדיקות לחוות דעת שנייה, את הליווי לכל בדיקה וההכרה בכך שכל שיחת טלפון חשובה ויש להפסיק הכל בשבילה. אשה מרשימה אך בעיקר אהבה נדירה.

האם אני אהיה מסוגל לכל תעצומות נפש בבוא הזמן ?

שלכם, ישי